מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:מ״ג
43 דין צורר אדם גבינה ובשר בממפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה ודין שני אכסנאים שאין מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין אבל אם מכירין זא"ז שני אחי' אפי' מקפידין זה על זה אסורים עד שיעשו היכירא ביניהן כגון להפסיק בקנקן ויזהרו שלא ישתו מאותו הקנקן הנעשה להיכר להפסיק וכן ע"י הפסק לחם מותרין ובלבד שלא יאכלו מאות' הלחם וצריך לזה מפה אחרת ולזה מפה אחרת ומידת חסידות הוא כששנים אוכלין זה בשר וזה גבינה שלא ישתו מכוס אחד ואפילו שנים המכירין זה א אם מקפידין זה על זה מותרין מה שאין כן באחים המקפידין וכו':
44 מתניתין צורר אדם גבינה ובשר במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה רשב"ג אומר ב' אכסנאי' אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין וכי נוגעים זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי:
45 פיסקא שני אכסנאים וכו' אמר ר"נ בר אמי ל"ש אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זא"ז אסורין תנ"ה רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרו' זה בא בחתיכתו של בשר וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד ואין חוששין ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך אלא כעין תפיסה אחת וכתבו התו' והרא"ש אחריהם ואם יש דבר מפסיק בינתיים לא הוי כעין תפיסה אחת ומותר וכו' וי"מ תפיסה א' בהוצאה א' וכו' ולפי זה לא מצינו היתר בהפסק בנתיי' וכ"ד הרי"ף והרמב"ם שכ' מכירין זא"ז לאיסו' ולא כ' ההית' בהפסק' דבר משמע להדי' דס"ל דכעין תפיסה אחת מכירין זה את זה קאמר אכן רשב"א פסק בת"ה כפי' הראשון והטור נמי בי"ד סי' פ"ח הביא שתי הפי' ובא"ח סי' קע"ג הביא פי' הראשון וכ"נ שהוא עיקר דאם מפרש בתחילה המקשה תפיסה אחת הוצאה אחת וא"כ איך משיב לו אח"כ כעין תפיסה אחת כלומר מכירין זא"ז שהוא פי' א' לגמרי א"כ ה"ל לפרש אבל לפי' קמא דקאי אהפסקה והשתא פריך תפיסה אחת ס"ד פשיטא אם הם מותפסים זה בזה בקרוב ממש פשיטא שאסור אלא כעין תפיסה א' כלו' ואין היכר ביניהם ניכר כתפיסה אחת והנה מה שכ' התו' דלחם או קנקן הוי הפסק כ' בהגהות דלחם לא הוי הפסק אלא כגון שאינן אוכלין מזה הלחם ויש להם לחם אחר ונ"ל ה"ה בקנקן דוק' קנקן שאין שותין בו הוי הפסק ולא בע"א והטור פסק דאפי' מפה הוי הפסק כגון שאכל כל אחד על מפה שלו וכ"פ הרשב"א והא"ז כ' שצריך שיהא מפה בפני זה ובפני זה פי' ס"ל אם יש הפסק ביניהם צריך כל א' למפה שלא יאכלו על מפה אחד אפי' במפ' חדש' דחיישינן שמא יבואו לאכול אח"כ באותה מפה ואין ראוי לאכול עליו שוב לא בש' ולא גבינ' שהרי יש עלה פירורי מאכל מבשר וגבינ' וכדפי' לעיל סי' ח' וכל מ"ש הוא אינו מן החיו' אבל מידת חסידו' ופריש' הוא וכמ"ש הא"ז שכ' בתשוב' מנהג של ר"ק ור"י שלא היו שותין כשאוכלין בש' וגבינ' מכוס אחד ואפי' מחולקים על השלחן אבל איסור' ליכא אלא משום הרחקה ותו מסקינן א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי אחין ומקפידין זה על זה מהו ומסי' דאסורין ודוקא אחין אבל שאר בני אדם כל היכא דמקפידין שרו ולא כמ"ש ר' יעקב בטור י"ד והא שאסור להעלותו על השלחן דוקא בשני ב"א המכירין זא"ז ואז אסור אפי' מקפידין זע"ז ול"נ דא"כ ה"ל לר' יימר למבעי במכירין ומקפיד' זה על זה מהו דבהא איירי מתני' וברייתא אלא כל היכא שהן מקפידין לא נקרא מכירין משמע אוהבים בלא הקפד' ע"ד יהא מכירך ברוך ובטור א"ח נשמר ר"י מזה וכ' כהוגן וז"ל ואם היו מכירין זא"ז או ב' אחין אפילו מקפידים זה על זה אסורין ע"כ: